גרושין עלולים להחוות כטראומה עבור ילדים, ובפרט אצל ילדים בעלי צרכים מיוחדים ואתגרים תקשורתיים. לעיתים קרובות נראה כי הקשיים האורגניים המולדים של הילד מממסכים את הקושי שמקורו בטראומה. למשל ילד שאינו מביע היטב את עצמו בכל מקרה, לא יוכל להביע את רגשותיו הנוגעים לאופן בו הוא חווה את הגרושים, או ילד על הרצף האוטיסטי שגם כך לרוב חווה רמת מוצפות גבוהה והאופן בו מגיב לאירוע שמערער את המשפחה יראה לקרובים אליו כחלק מהמוצפות ה"רגילה".
ילד עם צרכים תקשורתיים מורכבים, לא יכול להביע באופן מילולי את החוויה מטלטלת בפירוק המשפחה, ועל ההורה להיות זה שמתווך את הפער הזה. אך פעמים רבות ההורה עצמו חווה רמת סטרס הרבה יותר גבוהה- הן נקודת השבר בזוגיות והן העומס הטיפולי בילד, לצד חווית מסוגלות הורית בסיסית נמוכה יותר. ממילא קשה להורה לקרוא מה עומד מאחורי ההתנהגות של הילד.
בתהליך הגישור ניתן לפרק את האתגרים העומדים בפני הורים לילדים או בוגרים בעלי צרכים מיוחדים, במטרה להכיר בצרכים הייחודיים בהורות החדשה, ובתוך כך להנמיך את רמת המתח ההורי מה שמשפיע ישירות על רגשותיו של הילד בתקופה זו.
נקודות אלו צריכות להישקל בשימת לב בחדר הגישור:
א בשונה מהורות רגילה שהאפטרופוסות היא עד גיל 18, אצל ילד בעל צרכים מיוחדים ההורים לא מפסיקים להיות הורים פעילים ומעורבים בכל ההיבטים של חייו של הילד לשארית חייהם. על כן ההסכם צריך לכלול היבטים הנוגעים למשך כל חיי הילד.
ב נושא המגורים החוץ ביתיים- כגון הוסטל או דיור מוגן, מי מבקר את הילד במקום מגוריו ומי עומד בקשר מול מקום המגורים.
ג. מוסד הלימודים וטיפולים נלווים- התייחסות לקרבת מגורים של ההורים למסגרת החינוכית/ שיקומית, הבאה והחזרה של הילד לטיפולים פרא רפואיים נוספים לאלו הניתנים במסגרת החינוכית, הגעה לישיבות עם הצוות החינוכי ולהדרכות הורים.
ג, התארגנות לוגיסטית- איפה הילד נמצא בחופשות ושבתות ומי שוהה לצידו בזמן מחלות ואישפוזים. באם הילד זקוק להתאמות נגישות פיזית- מי מנייד אותו, אצל מי הרכב המותאם לילד והאם דיור ההורים מותאם לצרכי הנגישות של הילד.
ד. חשוב שיהיה מנגנון קבלת החלטות מסודר ומוסכם לאורך השנים על מנת שלא להקשות על הילד ובעתיד- הבוגר בעל הצרכים המיוחדים.
ה. חשוב להנגיש לילד המיוחד תיווך נכון של הפרידה, ולשקול מתן טיפול ותמיכה מותאמים לילד בתהליך הגרושים של ההורים, שיאפשרו לו לחוש מוגן ושמור-
רצוי להתייעץ ולשתף את אנשי המקצוע המטפלים בילד- צוות חינוכי וטיפולי -מורה, קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק ומטפלת רגשית לגבי השינוי המתחולל ולקבל מהם רעיונות לגבי תיווך מיטבי לילד בהתאם לרמתו וליכולתו.
אחד האמצעים המשמעותיים הוא כתיבת סיפור חברתי כתוב או מסומל בהתאם לרמת הילד. הסיפור עוזר לילדים בעלי קשיים התפתחותיים מאחר ויש תמיכה ויזואלית של איורים, ויותר קל לילד לשחזר בראשו סיפור המונגש עם אמצעים ויזואליים.
הסיפור מאפשר את השיח על ה"בלתי מדובר"- בסיפור ניתנת לגיטימציה לרגשות הילד תוך מתן תוקף שזהו תהליך שעברו אותו ילדים רבים אחרים. בסיפור ישנה התייחסות לטראומת הפרידה שיוצרת סימפטומים של מחשבות מבולבלות, והתייחסות לטיפול- חיזוק הנרטיב של שמירה: כולם שומרים עליי, כולם דואגים לי.
לסיפור יש התחלה אמצע וסוף. הילד מקבל תמונה של תפיסה עצמית מיהו ומהו, מאיפה הוא התחיל ולאן הוא הולך ברמת החוויה והתחושה.
כמו כן ניתן להכין עם הילד לוח שבועי/ חודשי ובו מפורטים הסדרי הראיה באופן בו תחזור השליטה לילד וההבנה להיכן הוא הולך מדי יום, דבר שיפחית חרדה משינוי.
דווקא בגישורים של ילדים עם מוגבלות- הילד הוא גורם מלכד שעוזר להגיע להסכמות. תחושת האחריות והמחויבות כלפי הילד גורמת כי יש פה שותף שצריך לעבוד איתו ולא יריב מר, ומתוך כך צומחת שותפות הורית טובה ומחזקת להמשך הדרך.
חוה וייטמן קלינאית תקשורת MA, מומחית בטיפול בילדים בעלי צרכים תקשורתיים מורכבים
